לפנינו מעין ״מותחן פרוידיאני״: "גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר." למן הפתיחה ועד לתום הקריאה מוביל שטפן צוויג בידו המיומנת, עוצרת-הנשימה, את הקורא בתוך נבכי תודעתה, מצפונה וסודותיה של אשה הלכודה במרדף-עצמי. זה עתה עברה על הדיבר השביעי, ״לא תנאף.״ בחברה הווינאית הבורגנית של תחילת המאה העשרים, קודם לשחרור האשה, מדובר בצעד הרה-אסון עבורה. ב״פחד״ בוחן צוויג את מנגנוני השליטה, התשוקה, החרטה והסליחה הפסיכולוגיים שלנו, בעודם נקרעים בין יצרים למוסכמות החברתיות. זוהי נובלה אוניברסלית ועל-זמנית, כפי שיעידו גם חמשת העיבודים הקולנועיים להם זכתה מאז פרסומה, הנפרשים על פני כתשעים שנה. כהרגלו, רוקם צווייג מבוך של מערכות יחסים זוגיות בהן משמש הקורא לא רק כעד או כשופט, אלא כשותף ממשי לסתירות אנושיות, שאת המוצא מהן יצליח למצוא, יחד עם גיבורת הנובלה, ממש בשורה האחרונה.
אין אשמה נמחית, כל עוד המצפון יודע על קיומה. שטפן צוויג
אהבה היא לתת את מה שאין – למי שאינו זה. ז'אק לאקאן
רק ספר השומר על הרמה בכל דף ודף וסוחף אותי עד העמוד האחרון במשב אחד ועוצר את נשמתי, מסב לי הנאה שלמה. שטפן צוויג